על פי תיאוריית ההתקשרות, הקשר הרגשי של הילד עם הגורם המטפל העיקרי – בדרך כלל ההורה, ישפיע על הדרך שבה אותו ילד ייקשר רגשית במערכות יחסים אינטימיות בחייו הבוגרים.

לפי התיאורייה קיימים 4 סגנונות התקשרות, האחד בטוח והיתר מבוססים על פחד. לכל סגנון התקשרות לא בטוח דפוסי הגנה ייחודיים, שאלה למעשה דפוסי החשיבה, הרגש וההתנהגות שמאפיינים אותו בכל פעם שהפחד מתעורר, ומכתיבים מראש את הדינמיקה של מערכות היחסים בחייו:

התקשרות בטוחה: כשהילד מקבל ביטחון שכל צרכיו – הפיזיים והרגשיים מתקיימים בעקביות, הוא לומד לאהוב בלי פחד. הקשר הרגשי שלו עם עצמו בריא וככה גם עם הפרטנרים שלו. הוא יודע להיות נוכח וקשוב עבור הצד השני בלי לאבד מעצמו.

התקשרות חרדה: כשההורה לא צפוי, לפעמים נוכח ולפעמים לא, הילד מפתח דפוסים של חרדה ותלות כלפי מושא האהבה שלו.

התקשרות נמנעת: כשההורה דוחה את הילד או לא נוכח רגשית, הילד מפתח פחד מאינטימיות רגשית ונטייה לברוח ממערכות יחסים.

התקשרות אמביוולנטית: כשההורה לא צפוי, ובמיוחד כשבילדות מעורבת גם סוג של טראומה – אלימות, התמכרויות, משבר כלכלי, גירושין ועוד, הילד יפתח התקשרות אמביוולנטית – גם חרדה וגם נמנעת. זה סגנון ההתקשרות המבלבל ביותר – אך גם הוא מניסיון של אמביוולנטית לשעבר – לגמרי ניתן לריפוי!

התיאורייה נולדה כבר בשנות ה- 50 ולא רק שלא הופרכה מעולם, אלא שעל פי מחקרים ניתן לזהות ברמת דיוק של כ- 85% (!) את סגנון ההתקשרות של כל אדם בהתאם לפרמטרים ספצפיים.  כלומר מהר מאוד, אנחנו יכולים להגיע לשורש הכאב ולרפא.